<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות וכו', כלומר שנעלמה מהם הלכה שאינה מפורשת בתורה בהדיא אלא שבאה מדרשא והיתה בשגגה מהם שהורו הלכה למעשה לעבור עליה שנראה לדעתם בההיא שעתא שמותרת, ואם היו רוב צבור דהינו רובא דישראל עושין אותה איסורא על פי הוראתן חזינן בקרא דמחייבינן ב"ד לאיתויי פר, אפילו לא עשו ב"ד בהוראתן כיון שהחטיאו את הקהל כדכתיב [ויקרא ד'] ואם כל עדת ישראל ישגו וגו', ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשינה וגו', חייבין ב"ד לאיתויי פר חטאת [ו]מתכפרין כל הקהל באותו פר שאם לא עשו רוב ישראל על פי הוראה אלא בשגגה מיחייב לאיתויי כל אחד ואחד כשבה או שעירה כי היכי דעביד יחיד כשהוא חוטא בשגגת מעשה או באומר מותר לדברי האומר דלאו אנוס הוא. או שנתחלף לו חלב בשמן ואכלו שמביא כשבה [או] שעירה וקא משמע לן השתא במשנה זו שאם הלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, כלומר שנתחלף חלב בשמן ואכלו דשמא תאמר ניתן לו דין יחיד [כשבה] או שעירה שהרי לא סמך בשעת אכילה על הוראת ב"ד קמ"ל כיון דאילו הוה ידע דחלב הוה לא הוה נמנע מלאכלו דהא הורו לו ב"ד וכל ישראל שהוא מותר הילכך תולה בב"ד קרינא ביה ומיפטר (בקרבן) [מקרבן] יחיד דהינו כשבה או שעירה ומתכפר עמהם, אלא אפילו לא עשה בשגגה זו אלא אחר חדש שטעו הקהל על פי הוראה אפילו הכי דלא נעשו בזמן אחד אלא בזמן מרוחק זה מזה אפילו הכי מיפטר תולה בב"ד קרינא ביה, ומיפטר לגמרי וכשנודע לב"ד שטעו וחזרו בהן ויביאו פר יתכפר הוא עמהם בין שלא עשו ועושה, ולא מיבעיא עשו ועשה אחריהם דפטור דהא יביאו צבור פר אחר טעותו שלו ויש לו להתכפר עמהם אלא אפילו לא עשו ב"ד ולא רוב צבור כלל אלא הוא לבדו נזדמן לו שגגה זו שנתחלף לו חלב בשומן נמצא שאין לו להתכפר ושמא לעצמו יביא כשבה או שעירה קמ"ל דמיפטר לגמרי דתולה בב"ד הוא אע"פ שעשה בשוגג כיון שהיה סומך על פיהם אם היה יודע שהוא חלב והיה אוכלו תולה בב"ד קרינא ביה וכו', מתני' בלא זו אף זו מתפרש כדפרישית, ומדקתני הורו ב"ד על אחת מכל מצות וגו', מוכח בגמ' מכאן שאין שם הוראה נגמרת בין לציבור בין ליחיד דליתקרי תולה בב"ד אלא א"כ בא מעשה לידן או ליד היחיד והלך ושאל לב"ד והורו לו ב"ד לעבור עליה כלומר מותר אתה לעשות או מותרין אתם לעשות, אבל היכא דדרשו ב"ד ברבים דדבר זה מותר הוא ומתוך אותה דרשא הלכו הרבים או היחיד ועשו אינן נקראין תולין בב"ד אלא מחייבי לכל יחיד לאיתויי כשבה או שעירה לפי שהיה להם לשוב לשאול מב"ד שנזדמן להם מעשה לידן דלאו כל שעתא ושעתא לבו של אדם פנוי להכיר האמת וכאילו תולה בדעת עצמן הן שמביאין בשגגת מעשה או באומר מותר לדברי האומר דלאו אנוס הוא... הורו ב"ד וידע [אחד] מהן שטעו וכו', או אחד מן התלמידים שהוא כל כך חכם שהוא ראוי להוראה דהינו גמיר וסביר והלך אותו אחד מב"ד או אותו תלמיד ועשה על פיהם של שאר ב"ד כלומר שביטל דעתו אצל דעתם לפי שהוא סבור שמצוה לשמוע דברי חכמים דלא מזיד גמור הוא הרי זה חייב קרבן בפני עצמו כשבה או שעירה אם הדבר הוא משאר מצות ואם מדבר ע"ז הוא מיחייב לאיתויי שעירה לפי שאינו תולה בב"ד ממש שהרי ידע שטעו בין שטעו ועשה עמהם, כלומר אפילו סמכו ב"ד על הוראתם ועשו כהוראתם באותה שעה שהוא חטא אפילו הכי לא מיקרי תולה בב"ד וכ"ש אם לא עשה באותה שעה אלא אחריהם וכ"ש אם לא עשו כלל, זו המשנה המתפרשת בזו ואין צריך לומר זו כדפרישית. זה הכלל כל התולה בעצמו חייב, מפרש בגמ' לאיתויי מבעט בהוראה כלומר ואם היה רגיל כל הימים מבעט בהוראתם שאינו שומע להם ואחר כך הורו ב"ד שחלב מותר והלך ועשה על פיהם ואכל חלב כדאמרינן והוי רגיל להיות מבעט בהוראה השתא נמי מבעט הוא וכשהוא אוכל עכשו את החלב מפי עצמו הוא עושה ואינו קרוי תולה בב"ד הילכך חייב קרבן, תולה בב"ד פטור לאיתויי אם הורו ב"ד לצבור ועשו צבור בהוראתו וידעו שטעו וחזרו בהן והביאו כפרתן והלך זה היחיד ולא שמע באותה חזרה ועשה כהוראתן דפטור דתולה בב"ד הוא ולא אמרינן היה לו שישמע בחזרת צבור. וסתמא זו כר' טרפון בכי האי גונא סמוך לזו בהאי פירקין וסתם ואחר כך מחלוקת היא כמו שמנהג בהרבה מקומות.
<h2>דף ג:</h2>
הורו ב"ד ועשו רוב צבור על פיהם וידעו שטעו וחזרו בהם, כלומר בהוראתם בין שהביאו כפרתן, כלומר ולאחר שידע שטעו הלך היחיד ועשה על פיהם דזה אין מצטרף עם רוב צבור כלל לפי שאחר שנודע להם עשה זה.
ר' שמעון פוטר לפי שברשות ב"ד הוא עשה שזה עדיין לא היה יודע שטעו וחזרו בהן והוי תולה בב"ד הילכך פטור. ר' אליעזר אומר ספק, כלומר מספקא לן אם כתולה [ב]עצמו דאמי אם לא הילכך מביא אשם תלוי. אי זהו ספק, כלומר ובאי זה יחיד שעשה נסתפק לנו אם תולה בב"ד אם לאו והילכך איחייב באשם תלוי כמי שאכל ספק חלב ספק שומן שמביא אשם תלוי עד שיודע לנו אבל בהלך לו למדינת הים קרוב לפטור הוא דהוי ודאי תולה בב"ד הוא. אמר לו בן עזאי שהיה חכם מופלג בדורו לפי שהיה יודע דהאי הלך למדינת הים לא ממש הלך אלא שהחזיק בדרך דטריד שאילו הלך למדינת הים ממש לדברי הכל פטור דתולה בב"ד הוא אלא בהחזיק בדרך לחודיה מיירי הילכך שואל בן עזאי מאי שנא זה מזה דכיון שהוא קרוב ליישוב מיל או פרסה לתקן כליו בספינה והוא ואחרים הולכים ושבים בעיר הילכך היה לו לשאול כמו מי שיושב בביתו, והשיב לו ר' עקיבא דאכתי לא דאמי דכיון דמיטריד טריד בהליכתו לא היה לו לשמוע והוי תולה בב"ד ממש הילכך פטור ממש, אבל יושב בתוך ביתו, איפשר לו שישמע שב"ד חזרו בהן והוי קרוב לתולה בעצמו לפי' אשם תלוי, ור' שמעון סבר דכל הוראה שלא פשטה חזרתה ברוב צבור שהוא מפורסם לכל אין היחיד חייב עליה כלל דלא מחייבינן ליה משום שהיה לו לשאול למי שהיו יודעים שחזרו ב"ד בהם וסבירא ליה נמי דמתרומות הלשכה היו מביאין ב"ד את הפר הילכך אפשר שהביאו ב"ד את כפרתן ולא הרגיש זה באותו קרבן שהוא מובא על אותה חזרה דאי הוה סבירא ליה כדברי האומ' שבתחלה מגבין להם כלומר שני גזברין גובין מכל אחד ואחד היו גובין מישראל דינר מזה וחצי דינר מזה כדי ליקח בהם פר ושעיר לצורך עבודה לא הוה איפשר שלא ישמע כיון שמ(א)כל אחד ואחד היו גובין כבר פשטה החזרה ברוב הצבור. (חזרו) [הורו] ב"ד לעקור את כל הגוף וכו', הרי אלו פטורין, כלומר מפרש בגמרא דאין זה הוראה אלא טעות דזיל קרי ביה רב הוה וכתיב [ויקרא ד'] ונעלם דבר אחת מכל מצות דמשמע מקצת המצות ולא כל המצות דאם שכחו כל המצות שוגג קרוב למזיד הוא. יש נדה בתורה, כלומר יש זבה כשראתה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר אבל אם לא ראתה אלא יום אחד או שני ימים מותרת לבעלה אפילו ביום הראייה עצמו ולפי (שמפורש) [שאינו מפורש] בהדיא לא מקרי מזיד הילכך כשהורו וחזרו בהן מביאין פר. יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור, מוקים לה בגמ' דלאו דוקא מוציא דהא הוצאה מכתב כתיבא דכתיב [ירמיה י"ז] ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת אלא שאומ' הוצאה אסירא אבל הכנסה שריא דלא כתיבא בהדיא. יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור מיירי משתחוה שלא כדרכה דאי כדרכה זיל קרי ביה רב הוה, דכתיב [דברים י"ב] אשר עבדו שם הגוים באיזו עבודה שתהיה. יש נדה בתורה אבל שומרת יום כנגד יום פטור, מקשי בגמ' והא כתיבא [ויקרא ט"ו] וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, מלמד שסופרת אחד לאחד כלומר טעמא דאשה כי תזוב את דמה ימים רבים דהינו שלשה ימים זה אחר זה דמיעוט ימים שנים רבים שלשה הוא דהצריכה תורה לנקיים של שבעת ימים אבל אם לא ראתה אלא יום או יומים אינה צריכה למנות נקיים של שבעת ימים אלא די לו ביום אחד אחריו, ומשני דהכי אמרי' (אמרי') דעיקר העראה כי כתיבא באשה דוה כתיבא דכתיב את מקורה הערה דהינו נשיקת אבר זכר לאבר נקיבה לחודיה, אבל בשומרת יום כנגד יום לא מתסר אלא בהכנסת עטרה ובכי האי גונא אינה מפורשת מן התורה אלא מדרשא הילכך (הרואה) הוראה מקריא ולא טעות.
<h2>דף ד:</h2>
הורו ב"ד שוגגין, כלומר דהינו העלם דבר, ועשו הקהל שוגגין, כלומר ועשו הקהל כהוראתן ולא הרגישו שטעו ב"ד מביאין פר למאן דסבירא ליה דב"ד מייתו ולא ציבור מיתו ולמאן דסבירא ליה דציבור מייתו ולא ב"ד מייתו ציבור ולא ב"ד אע"פ שלא חטא ב"ד מביאין פר דאנן בעינן שיהא ההוראה תלויה בב"ד והמעשה תלוי בקהל, כלומר שאע"פ שלא חטא ב"ד עמהם כיון שחטאו צבור חייבין ב"ד לאיתויי פר וכ"ש למאן דסבירא ליה דציבור מייתו ולא ב"ד דניחא טפי. מזידין ועשו שוגגין כלומר אם [לא] טעו ב"ד בדבר שאין הצדוקין מודין בו אלא הורו בדבר שהצדוקין מודין בו דחשבינן להו כמזידין אע"פ שעשו הקהל כהוראתן (שענין) ולא הרגישו בטעותן מביאין כשבה או שעירה ולא פר דהא אין אלו תולין בב"ד אלא טעות הוא וכשגגת מעשה חשבינן ליה ומייתו כשבה או שעירה כל אחד ואחד כדין יחיד בשגגת מעשה דהא לא הויא הוראה כלל אלא טעות וכ"ש אם היו ב"ד מזידין לגמרי כשהורו להם שחלב היה מותר היו מכירין וכופרין אלא חס ושלום שלא תהא כזאת בישראל. שוגגין ועשו מזידין, כלומר אם (חזרו) [הורו] ב"ד בדבר שאין הצדוקין מודין בו והקהל הרגישו שטועין הן (אלו) [אלא] שטעו במצוה לשמוע דברי חכמים ועשו כהוראתן הרי אלו פטורין לגמרי דהא מזידין חשבינן להו דכתיב [במדבר ט"ו] כי לכל העם [בשגגה] דבעינן שיעשו הקהל שוגגין וליכא ולא מיבעיא למאן דסבירא לה דצבור מייתי ולא ב"ד דפטירי לגמרי אלא אפילו למאן (דאמר) דסבירא ליה דב"ד מייתו נמי פטירי אע"ג [דהן] שוגגין והן טועין בהוראתן כיון דציבור מזידין הוו דאנן בעינן הוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל שיהו שוגגין.
הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובו וכו', כלומר רובא דשבטים מביאין פר כלומר ב"ד ולא צבור דהכי סבירא ליה (כר') [לר'] מאיר [דב"ד] מייתו ולא צבור, ובע"ז ב"ד מביאין פר ושעיר דבע"ז פר ושעיר מייתי כלומר פר לעולה ושעיר (ושעיר) לחטאת דכתיב בפרשת (ויקרא) [שלח] וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות דהינו בע"ז כדאמרינן לקמן בפרק הורה כהן משיח [ח' ע"א] איזו היא מצוה ששקולה כנגד כל המצות הוי אומר זו ע"ז וכתיב (והביאו) [ועשו] כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת. ור' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים דכל שבט ושבט איקרי קהל וקסבר צבור מביאין ולא ב"ד, ור' שמעון נמי סבירא ליה דשבט אחד איקרי קהל אבל קסבר דצבור וב"ד נמי מייתו.
<h2>דף ה.</h2>
הורו ב"ד ועשו שבעה או רובו שבכל שבט ושבט בשבעה שבטים וכגון דהוו רובן דישראל דברי ר' מאיר דוקא ב"ד דסבירא ליה דעל ידי גרירה מביאין האחרים, ובבריתא תני דאפילו בשבט אחד שחטא מביאין כל האחרים נמי פר על ידי גרירה, והאי דנקט שבעה איידי דנקט ר' מאיר שבעה דהוו רובא דשבטים אמר איהו נמי שבעה, ור' שמעון לית ליה גרירה אלא אותן שחטאו יביאו [ו]ב"ד נמי מייתו והיינו דקאמר שמונה... הורו ב"ד של אחד מן השבטים וכו', אותו שבט חייב, כלומר פר ושעיר [ושאר] שבטים פטורים דאע"ג דסבירא ליה לר' יהודה גרירא הני מילי בהוראת ב"ד הגדול אבל בהוראת [בית דינו] איהו ניהו הוא דמיחייב ושאר שבטים פטורים ורבנן סברי אע"ג דסבירא לן דשבט קרוי קהל דוקא בהוראת ב"ד הגדול אבל בהוראת ב"ד של שבטו אפילו אותו שבט עצמו אינו מביא פר כלל אלא כיחידים חשבינן להו ומייתו כל אחד ואחד כשבה או שעירה ובע"ז שעירה דהא כתיב [ויקרא ד'] עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט כלומר כל עדת ישראל ונעלם דבר מעיני הקהל דהינו ב"ד הגדול דהא בכל ישראל מיירי (והא) [ולא] כתיב עדת שבט אחד ונעלם מעיני הקהל...
<h2>דף ו:</h2>
הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר, כלומר הורה כהן משיח לעצמו בדבר שאין הצדוקין מודין בו כדאמרינן בהוראת ב"ד שוגג ועשה שוגג כלומר ועשה כהוראתו הוא עצמו שאם הורה לאחרים ולא עשה הוא עצמו אותה עבירה לא הוה מביא פר אע"ג דב"ד כי האי גונא מייתו פר. שוגג ועשה שוגג, כלומר שלא נזכר שטעה בהוראתו עד שאכל אותה מביא פר דכתיב [ויקרא ד'] הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' (הביא) [והקריב וגו'] פר בן בקר וגו'. מזיד ועשה שוגג, כלומר אם הורה בדבר שהוא עצמו יודע שיש להשיב עליו אע"פ שהוא דבר שאין הצדוקין מודין בו אע"פ שכשעשה באותה הוראה הוא שוגג שאינו יודע להשיב וחושב שהוא מותר פטור מפר כיון דבשעת הוראה היה יודע לסתור הוראתו וכ"ש כשעשה היה יודע להשיב (א)[ע]ליה דפטור דהא כמזיד גמור הוא שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם אחת דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם אחת דבר (על) [עם] שגגת מעשה דכתיב לאשמת העם הרי משיח כדין צבור ואע"ג דבציבור אמרינן ב"ד מזידין ועשו קהל שוגגין דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח שהורה לעצמו מזיד ועשה שוגג לאו דיניה כיחיד גמור ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא [י"א ע"א] מעם הארץ פרט למשיח שאינו מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר אפילו כשבה או שעירה הילכך מיפטר לגמרי. פטור מפר דהא חשיבו הוראה כיון דהוה בשעת הוראה או בשעת מעשה ופטור מכשבה או שעירה דהא כתיב מעם הארץ פרט למשיח.
<h2>דף ז.</h2>
הורה בפני עצמו, כלומר בחלב שעל הקבה שאין הצדוקין מודין בו שאין מפורש כמו חלב שעל גבי הדקין דכתיב [ויקרא ג'] [ו]את [כל] החלב אשר על הקרב כלומר שהוא תותב קרום ונקלף תותבי שהוא לובש כל הקרב כמו המלבוש שלובש אדם, ואותו שעל הקבה אינו תותב בו אלא שעומד בו כמו שעומד חלב הקשת בקשת אע"פ שהוא דומה לו שהוא כקרום שעומד בפני עצמו ואינו מעט פה ומעט פה אלא כולו במקום אחד והוא גם הוא נקלף ביד בלא טורח, וזה כהן משיח הורה בו שהוא מותר ואסרוהו חכמים מריבוי ואת כל החלב, וב"ד הורו (כשאר) [בשאר] איסורין ועשו הקהל שוגגין על פי ב"ד ומביאין פר אפילו הכי אין מתכפר כהן משיח עמהן צריך שיביא פר בפני עצמו כיון שאין ההוראות שוות. אבל אם הורה עם הצבור וחטא עם הצבור, כלומר אבל אם כהן המשיח שהורה בחלב שעל הקבה וצבור נמי הורו בחלב שעל גבי הקיבה מתכפר עמהם באותו פר שמביאין צבור על חטאתם כיון ששניהם הורו בחדא איסורא ולא אמרינן שיביא פר לעצמו וזה פר לעצמו שלא מצינו לכהן משיח שיתכפר בפני עצמו היכא שהחטא היה שוה אלא ביום הכפורים לחודיה (ש)אע"פ שהפר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו על הכהנים ושעיר הנעשה בפנים מכפר על הקהל על טומאת מקדש וקדשיו והאי חטא עם הציבור או בפני עצמו דקתני אינו רוצה לומר במקום אחד או בשני מקומות דלא מקום גורם אלא איסורין גורמין שאם ההוראות שוות אפילו לא היו במעמד אחד אלא רחוקין זה מזה כמה פרסאות מכתפר עמהם ואם אינן דומות אפילו הורו במעמד אחד זה הורה בחלב וזה בדם מתכפר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו... אין ב"ד חייבין כלומר פר בהוראה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כלומר שאם הורו לעקור את כל המצוה כולה אין זו הוראה אלא טעות דזיל קרי ביה רב הוא וכדין כל שגגת מעשה חשבינן להו וכל אחד ואחד מן הציבור מביא כשבה או שעירה.
<h2>דף ז:</h2>
אין ב"ד חייבין פר בהוראה אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכן המשיח שאם עשו בשגגת מעשה לחודיה כל הציבור מייתו כל חד וחד כשבה או שעירה דדינהו כיחידים ואע"ג דרבים נינהו דכיון דלא עשו על פי ב"ד מיחלקי כולהו מהדדי והוו יחידים ויחיד חייב בשגגת מעשה.
<h2>דף ח.</h2>
ואין חייבין נמי ב"ד פר בהוראה אלא א"כ הורו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת שאם הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בנבלה וטרפה שקצים ורמשים ובדבר שאין הצדוקין מודין בו אין ב"ד מביאין פר וציבור נמי פטירי לגמרי דהא לאוין לאו בני קרבן נינהו כלל ואע"ג דלא קתני [ב]בבא זו וכן המשיח אפילו הכי דינו כב"ד אלא כיון דתנא בשני בבות הראשונות סגי ליה בהני ובכולהו הבבות נמי דלא קתני וכן המשיח והוא הדין לע"ז...
<h2>דף ח:</h2>
אין ב"ד חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, כלומר אין ב"ד חייבין פר בהוראה אם הורו על דבר שהוא כנגד מקדש וקדשיו בין שהוא עשה כגון שנטמא בעזרה שהוא מצווה שיצא משם בדרך הקצרה שימצא ונפקא לן מפסוק [במדבר ה'] וישלחו מן המחנה כלומר אם נטמא בתוך העזרה ישתלח משם בזריזות בין שהוא לא תעשה כגון שנטמא בחוץ דאיכא אזהרה ממקרא דלא יטמאו את מחניהם [שם], אי נמי מואל המקדש לא (יבא) [תבא] [ויקרא י"ב] ואע"פ שיש באלו עשה ולא תעשה [ש]חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אפילו הכי מיפטר ב"ד מפר כדמפרש ואזיל בגמ', דכיון דאין חייבין יחידים על שגגתם חטאת קבוע אלא קרבן עולה ויורד, שאם לא תשיג ידו מביא שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת ובדלי דלות עשירית האיפה ב"ד נמי פטירי על ס' העלם דבר דגמ' גזירה שוה דנאמר ואשם בחטאת קבוע דהינו חטאת חלב בפרשת ויקרא [ד'] ואם נפש אחת תחטא [בשגגה] מעם הארץ בעשותה אחת (מכל) [מ]מצות יי' אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם, וכתיב ואשמו בציבור בפרשה שלמעלה ממנה ואשם האמור ביחיד הוי בקרבן קבוע אף ואשמו האמור בציבור אין מביאין שום קרבן אלא במקום קבוע שאילו עשאו יחיד הוי חייב חטאת קבוע לאפוקי עשה ולא תעשה שבמקדש דאלו עשאו יחיד הוי בעולה ויורד. ואין מביאין אשם תלוי, כלומר אין צבור מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה דבמקדש לפי שאין אשם תלוי בא על ספק אלא על חטאת קבועה כדאמרינן בריש פירקין [ז' ע"א] משיח בפר ואין מביא אשם תלוי דכתיב באשם תלוי [ויקרא ה'] וכפר [עליו] הכהן על שגגתו אשר שגג, מי שחטאו ושגגתו שוה יצא משיח שאין חטאו ושגגתו שוה דכתיב [שם ד'] לאשמת העם הרי משיח [כציבור] דציבור צריך העלם דבר עם שגגת מעשה לפי' אינו באשם תלוי אבל יחיד מביא אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש שהרי מביא בשגגת מעשה חטאת בלא העלם דבר. אבל חייבין ב"ד פר על עשה ועל לא תעשה שבנדה כלומר אם הורו ב"ד על דבר שיש בו מצות עשה כגון שהורו שמותר לבעול סמוך לזיבתה לוסתה ויש בו מצות עשה שהוא מוזהר לפרוש מן הנדה דכתיב [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל וגו', והילכך חייבין ב"ד עליהם פר בהוראה משום דהוי זדונו כרת ושגגתו קרבן קבוע. ומביאין יחידים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה משום דהוי ספק חטאת קבועה ולהכי נקט איסור נדה אצל הכנסת מקדש ולא נקט איסורא אחרינא חלב או דם משום דאיסור נדה דמי לאיסור טומאת מקדש וקדשיו יותר מכל שאר איסורין כדתנן במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה [י"ד ע"ב] גבי איש טמא שנכנס למקדש בשוגג ונזכר בתוך המקדש שהוא טמא אי נמי שנטמא בעזרה ורצה לצאת מן המקדש בא לו דרך ארוכה חייב בקצרה פטור וגבי נדה נמי תנן התם (בבי) [גבי] דינא כי האי גונא היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופי' מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואמר רב הונא משמיה דרבא עלה [שם י"ח ע"א] מאי תקנתיה נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות האבר מעצמו באותו מקום ואחר יוציא שמאחר שמת האבר אין יציאתו לו הנאה כביאתו והילכך נקט איסור נדה אצל איסור טומאת מקדש וקדשיו ויש בו עשה ולא תעשה אפי' בלא סמוך לוסתה שאומר' לו עמוד במקומך והוא (מן) פרוש מן הנדה בהנאה מועטת ונפקא לן מן מותהי נדתה עליו [ויקרא ט"ו], כלומר אפי' משעת נדתה תהא הנדות עליו, כלומר שלא יפרוש ממנה, ולא תעשה שאומ' לא תפרוש והוא לא תקרב לעצמך הנכתב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב...
אין חייבין על שמיעת הקול וביטוי שפתים, שמיעת הקול כגון מי שיודע לחבירו עדות והוא משביעו שיעיד לו בב"ד והוא עונה אמן שאינו יודע כלום ולאחר מכאן הודה שהוא היה יודע לו עדות וחייב להביא קרבן עולה ויורד, ביטוי שפתים שהוא נשבע להרע או להטיב להרע שלא יאכל היום או להיטיב שיאכל היום ולא אכל והוא חייב להביא קרבן עולה ויורד ועל טומאת מקדש וקדשיו שהוא טמא ויכנס למקדש או יאכל בשר קדש וכשיודע לו חייב בקרבן עולה ויורד הילכך אין חייבין ב"ד על הוראת שלש אלו כיון שהן בעולה ויורד דאינם בקרבן קבוע. וכן המשיח דדינו כציבור דכתיב [ויקרא ד'] לאשמת העם הרי משיח כציבור. ונשיא כיוצא בהן, מפרש בגמ' כיון דליתיה בשמיעת הקול דהא אין שבועתו חלה עליו לפי שהמלך לא דן ולא דנין לו לא מעיד ולא מעידין אותו הילכך אפי' בטומאת מקדש וקדשיו וביטוי שפתים אע"ג [דאיתיה בהו כיון] דליתיה בשמיעת הקול...
<h2>דף ט.</h2>
כל מצוות שבתורה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת דכתיב [במדבר ט"ו] תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את יי' הוא מגדף ונכרתה, ובכלל נפש אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח משמע בין ע"ז בין בשאר מצוות וב"ד דילפינן עליון מתחתון כלומר [י]לפי' פרשה העליונה שנאמרה בב"ד מתחתונה שנאמרה בהדיוט בפרשת שלח לך אנשים, אשם תלוי יחיד ונשיא חייבין דהא כתיב בה נפש אע"ג דבכלל נפש משמע נמי [משיח] אפי' הכי פטור דמשמע ליה מדכתיב באשם תלוי [ויקרא ה'] וכפר [עליו] הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאו בשגגה יצא זה שאין חטאו בשגגה אלא בהעלם דבר, וב"ד נמי פטורין דלעיל [ח' ע"ב] דילפינן ואשמו מואשם הנאמר בחטאת יחיד שהוא קבוע מה להלן בקבוע אף כאן בקבוע ופרשת אשם תלוי כתיבא בפרשת ויקרא בסופו דכתיב [שם] ולא ידע ואשם והביא, הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו כגון שיש חלב ושומן לפניו וכסבור ששתיהן היתר ואכל את האחת ואמרו לו אחד של חלב היתה שם ולא ידע איזו של חלב הרי זה מביא אשם תלוי ומגי' עליו כל זמן שלא יודע לו שודאי חטא שאם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת ואשם תלוי הוא איל בן שתי שנים ורוב דמיו שתי סלעים. אשם ודאי כגון אשם מעילות שהוא מי שנהנה מן ההקדש, ואשם שפחה חרופה יחיד ונשיא ומשיח [חייבין] מואם נפש שהוא כתוב שם ושלשתם בכלל נפש, וב"ד פטורין דלאו בכלל נפש שהוא יחיד. על שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ב"ד [פטורין] דאמרי' לעיל אין חטאת ציבור אלא בקבועה דהינו עולה ויורד נינהו ויחיד ונשיא ומשיח היה במשמע שהיו חייבין בשמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דכולן בכלל נפש אחת הן אלא שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו כדמפרש בגמ' טעמא דכתיב [במדבר י"ט] ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, והאי מתוך הקהל מיותר הוא אלא לדרשא אתא מי שחטאו שוה לקהל דהינו לכל אחד מן הקהל, כלומר שמביא בשגגת מעשה יצא זה שאין חטאו שוה לקהל דהא אינו מביא אלא בהעלם דבר ולא בשגגת מעשה. ואין הנשיא חייב על שמיעת הקול כדפרשית לעיל דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו דכתיב [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, והיאך יבא לפני ב"ד להעיד עליהם והא לא איצטריך למתני דהא תנא לעיל אלא אגב גררא הביאו. ומה הן מביאין, כלומר נשיא בביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ומשיח בשמיעת הקול וביטוי שפתים קרבן עולה ויורד. ושלש מחלקות בדבר ר' יוסי הגלילי סבר נשיא ומשיח פטורין מכולן, ר' עקיבא סבר נשיא ומשיח חייבין בכולן חוץ משמיעת הקול ומשיח פטור מכולן מעולה ויורד, ור' שמעון סבר נשיא ומשיח חייב[ין] בכולן בעולה ויורד אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו. ר' אליעזר אומר נשיא מביא שעיר, מפרש בגמ' דלא אמר ר' אליעזר שיביא נשיא שעיר דהינו קרבן קבוע אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל וכרת כתיב בהו כדכתיב בחטאת חלב ודם הילכך מביא קרבן קבוע כמו שמביא בחטאת קבועה יחיד אבל בביטוי שפתים דאין חייבין על זדונו כרת אלא לאו דלא יחל דברו מודה ר' אליעזר שמביא קרבן עולה ויורד אפילו נשיא...
<h2>דף ט:</h2>
כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחתו, כלומר כהן משיח שחטא בהעלם דבר שהורה לעצמו שחלב מותר ונתחייב מיד בפר אילו היה נודע לו מיד אלא לאו שנודע לו עד שעבר ממשיחתו, כלומר שנעשה בעל מום קבוע שוב אינו ראוי להיות כהן גדול כלל מביא משיח פר כמו שהיה ראוי [בשעת] חטאו ולא אזלינן בתר ידיעתו, וכן נשיא נמי אע"פ שבשעה שנודע לו הוא הדיוט לגמרי אפילו הכי אזלינן בתר חטאו סתמא זו דרבנן דאמרינן לקמן דלא בעינן חטאת וידיעה במקום אחד אלא חטאת עיקר ודלא כר' שמעון וסתם ואחר כך מחלוקת היא... כהן משיח שעבר וכו', אע"פ שחטא לאחר שעבר ממשיחתו לא אמרינן נחשוב אותו להדיוט ולא יביא אלא כשבה או שעירה קמ"ל דבגדולתו עומד לגבי קרבן גדול דכתיב בכהן גדול [ויקרא ד'] על חטאתו אשר חטא שהוא מיותר בקרא דלא איצטריך אשר חטא אלא על חטאתו לחודיה אלא ודאי לאיתויי שמביא חטאתו משעבר משיחתו כמו [מתחילת משיחתו].
